0
Items
₪0.00
בפרוץ המלחמה שלחתי את בני ניתן לקייטנות במרכז הארץ ואני שהיתי בראש פינה {שגם היא הייתה תחת אש אבל בצורה יותר מתונה}. האווירה הייתה הזויה הקולות ,הריחות, הפחד וההתמודדות עם ההישרדות מצד אחד ומצד שני הדאגה לפרנסה ולהמשך החיים.
אני חוזרת בתשובה כך שהאמונה נותנת כלים וכוחות להתמודדות.אני מאמינה כי הרבה דברים תלויים בנקודת המבט שלך. בראש פינה ביחד עם קהילת חברים הפכנו מקורבנות למשפיעים, כל בוקר התאספנו נשות החבורה ואפינו לחמים , בורקסים, עוגות וכל טוב ..כמובן שברקע אזעקות ובומים למיניהם. בצהריים הגברים לקחו את האוכל הביתי הרווי ברכות ואהבה , ויצאו לגבול לחזית עלו על הטנקים עם החיילים היוצאים לקרב הניחו איתם תפילין ,ברכות הדרך וכמובן אוכל בייתי וחם.. בכל ערב התאספנו בכל פעם בבית אחר לשם התוועדות ושיתוף חוויות. עצם עשיית החסד גרמה לנו להפוך מקורבן לאדם משפיע ומלא כי עצם הנתינה ממלאה.
בתוך השגרה הזו המשכתי ליצור- כי זה מה שאמן עושה . היצירה עצמה מאפשרת התמרה.
אני מציירת ,סוג העבודות שלי הוא שילוב של כתיבת פסוקים וגיאומטריות מקודשות. הקונספט מעמיק ומעצים את המשמעות.
זכור לי יום אחד במלחמה שבו אני סגורה בחדר קטן וכולי שקועה בכתיבת "שיויתי ה' לנגדי תמיד", ברקע סביבי סאונד מטורף של אזעקות מכל מני כיוונים ונפילות של קטיושות/טילים..ממש קרוב עד כדי שכל ההר רועד, כל הבית רועד, הכל רועד ואני מתעלמת וצוללת לתוך היצירה..המחשבה משוטטת ומחשבת את טווח הנפילה..תוהה אם האפאתיות הזו היא נורמאלית…למה לא לרוץ למקלט.. אבל הבחירה לא לפחוד מחזירה אותי אל המכחול ואל ההבנה של " שיויתי ה' לנגדי תמיד". ושוב נפילות ואזעקות ועשן..זיכרונות מילדות{הן אני ילדה ממטולה- ילדת מלחמה}. זיכרונות מציפים ושוב אל המכחול והיצירה והנשימה.
אני יוצאת מהחדר אל הגינה הפונה אל וואדי ראש פינה ושוב אזעקות, התדירות עולה ולפתע בום חזק..הכל רועד..הרגליים..הלב ..ועוד נפילה..אני מתכופפת ומוצאת מחסה. עוברות כמה דקות בלי בום ואני רצה לחצר לראות. ואני רואה, במרחק 150 מטרממני היו הנפילות..אש אוחזת בכל מקום..אני מודיעה למשטרה ורצה לבוסתן עם צינור מים..משהו …לעשות משהו… קיר עצום של אש מתקרב ,יש לזה עצמה מטורפת, צליל שלא נישכח, ריח ועשן..השמיים מתמלאים עשן והאור בצהרי היום ניראה כמו שקיעה…מתחילים להגיע כוחות כיבוי ומטוסים לכיבוי אש. המטוסים נשמעים כאילו אנחנו במלחמת העולם השנייה.. הכל הזויי , הוואדי בוער במשך 3 ימים.
אני הולכת אל השכנה לראות טלביזיה- בחדשות אני רואה את מטולה,טנקים ברחוב..הכל הזויי ובאותה מידה נורמאלי להחריד. יש מקום פנימי שמה שנישאר בו זו רק התפילה.
יום חדש. אני בונה ערסלים לתינוקות בעוד העולם מחריב את עצמו. אני קולעת חבלים ומברכת את התינוקות שיגדלו בהם שיזכו לחיים של שלווה ושלום ואמונה ומשיח . אני בונה ערסלים ובחוץ מתחוללת מלחמה, אבל אני בונה לתינוקות שמסמלים תיקווה.
כל כמה ימים אני נוסעת למרכז הארץ לפגוש את בני ניתן. ניתן נימצא לחילופין בין בקייטנה לבין משפחתי והוריי שיהיו בריאים ותומכים. אני נכנסת לאוטו ועולה על הכביש הראשי ומפחדת שיהיה מטח,אבל מרגישה אמונה שלמה שהתפילה מגנה, כמו סוכת שלום קטנה שעוטפת אותי .
בארץ קורה משהו יפה. יש אחדות וחסד, כולם פותחים את הלב. כולנו מרגישים כאחד. אני מקווה שנזכה ונזכור את זה גם בימים שאין כותרות מלחמה.
